לעלות בכל הדרכים

חקר תולדות ההעפלה היהודית לארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי – המסתעף ומתרחב מאוד בשנים האחרונות – מתמקד בעיקר בימי ההתפרצות הנואשת של שרידי השואה לאחר מלחמת העולם השנייה. דוד שפירא במחקרו החלוצי מפנה את זרקורי ההארה והמחקר לתקופת הבראשית, תשע-עשרה השנים הראשונות של השלטון הבריטי בארץ-ישראל (1918-1937). היהודים שהעפילו לארץ בדרכי הים והיבשה, תוך נטילת סיכונים רבים וקריאת תיגר על מגבלות ואיסורים שהטילו השלטונות, הוכיחו בתעוזתם ובמעשיהם כי העלייה לארץ היתה הגילוי העליון והממצה של מהות המהפכה הציונית, ביטויו של הרצון לעצב חיים חדשים הן מן הבחינה האישית של הפרט המעפיל והן מן הבחינה החברתית-הלאומית. תנועת ההעפלה שראשיתה נתקלה בהתנגדות, לעיתים מפורשת, של הנהגת היישוב ומוסדותיו התגבשה והתמסדה והמחבר מתאר תהליך זה של שינוי העמדה הרשמית והתארגנות היישוב לקראת התפקיד המכריע והחיוני שאימץ לעצמו לאחר עליית הנאצים לשלטון; לאחר שהתברר כי העלייה לארץ היא, אולי, הפתרון היחיד למצוקת הקיום בגולה. דוד שפירא מניח יסודות להבנת פרק יסוד ומכריע בתולדות בניינו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.