העדרו המסנוור של האור

ביולי 1971 נכשל נסיון ההפיכה במרוקו נגד המלך חסן השני. מארגני ההפיכה חוסלו והקצינים והחיילים המבצעים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר שונות. אבל כעבור שנתיים הם הוצאו מהכלא – חמישים ושמונה קצינים וחיילים – ונעלמו. בתחילת שנות השמונים החלו להסתנן ידיעות על גורלם; נודע שהם נמקים בכלא מדברי בטזממארט, בעינויים ובייסורים תופתיים. השלטון המרוקאי הכחיש את דבר קיומו של הכלא הזה, והכלואים הוסיפו לגווע בו אט-אט, שמונה-עשרה שנים, ולמות בזה אחר זה. באוקטובר 1991, בהשפעת לחצים בינלאומיים, שוחררו עשרים ושמונה הכלואים שהצליחו לשרוד. טאהר בן ג’לון כתב את ספרו על יסוד עדותו של אחד הכלואים שנשארו בחיים, וחלק גדול מהפרטים בו לקוחים אפוא מן המציאות הנוראה ההיא. אבל הסופר הידוע, בן מרוקו שמתגורר בצרפת, כתב אותו מתוך כוונה מפורשת להוציא מתחת ידו לא מסמך תיעודי מובהק, כי אם יצירה ספרותית, ולהעצים כך את כוחן של המילים. הספר הוא אפוא כתב אשמה נגד מנגנון הדיכוי המפלצתי של שלטונו של חסן השני, ונגד כל מנגנון עינויים באשר הוא, וגם שיר הלל לכוח העמידה של האדם, ליכולת המופלאה שזכו בה אנשים יחידים לדבוק, אפילו בנסיבות כאלה, באנושיות, באמונה, ברוח – להעמיד מול מעניהם, ולהנחיל להם תבוסה.